Commit 4e4936e7 authored by weksisrael's avatar weksisrael

/ ‘׳©׳׳œ׳•׳×_׳•׳×׳©׳•׳‘׳•׳×/׳ž׳©׳׳‘׳×_׳ ׳₪׳©/׳œ’

parent 3abd97fd
......@@ -4,4 +4,6 @@
*וי״ל* לזה דשיעור אותיום הוא השיעור הפחות שהדם שוהה לבא מן המקור עד בית החיצון מקום שמקנחת וא״כ בשיעור אותיום ודאי הוה דם בשעת תשמיש משא״כ לאח״ז י״ל שבא אח״כ מהרגשה שניה וא״ש. אך קשה לי על דעת תה"ד מהא דאיתא התם דף ס׳ ע״ב אמתני׳ דשלש נשים פלוגתא דבר פדא ור' אושעיא דבר פדא אמר כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות. בעלה באשם תלוי טהרותיה תליות. בעלה פטור טהרותיה טהורות. ור״א ס״ל אפילו בעלה בחטאת טהרותיה טהורות. דבשלמא התם י״ל שמש עכבי׳. אבל הכא מאן עכביה. וקשה ממה נפשך אי איירי בלי הרגשה אמאי בעלה בחטאת טהרותיה טמאות. הא בשעה שעסקה בטהרות לא הוה הרגשה. ואז ליכא למיתלי בהרגשת שמש ולא בהרגשת עד. דהא אחר פרישתה מן הטהרות הוא שבדקה וא״כ אמאי הטהרות טמאות בודאי אפילו לשרוף ואפילו נימא דהתם טמא אפילו בלי הרגשה דקיי״ל מקור מקומו טמא מ"מ אינו טמא בפנים דבית הסתרים הוא כי בצאתו לחוץ אח״כ כיון דלא הוה הרגשה אמאי איכא טומאה ודאית שאפילו היה דם י״ל שהיה עדיין בבית הסתרים במקום דלא מטמא במגע וכ״ש לדעת הרמב״ם שסובר דחזקת דם בא בהרגשה. א״כ י"ל יותר דבבדיקה דהשתא אתיא לא שבא מעיקרא בלי הרגשה. מיהו לפי מ״ש דדוקא בבדיקה פנימיית איירי הרמב״ם ושם איירי בקינוח. א״כ אין זה מוכרח. אע״כ איירי בהרגישה בשעת עסקה בטהרות ואח״כ בדקה ואפ"ה חזינן דאם בעלה פטור טהרותיה טהורות. ולדברי תה״ד אמאי טהרותיה טהורות הא משעת הרגשה יש לחוש דהרגשה דאוריית׳ לפי דבריו. ודוחק לומר דאיירי דהרגישה הרגשת מי רגלים איברא דבלאו הכי קשה אי מיירי בהרגישה כמו שהוכחתי ואפ"ה אם בעלה באשם תלוי טהרותיה תלויות. אלמא אע״ג דארגשה וגם דם לפנינו י״ל השתא אתא. ובריש הרואה מקשינן אדשמואל אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין. ולכאורה היה נ"ל דעיקר הקושיא לעיל אהא דמסיק בפרק כל היד דוסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה. משמע שבבדיקה לא משכחת לה חיוב חטאת משום דהבדיקה הוא יותר משיעור אותיום. וא״כ במתני׳ לאח"ז בכל גווני פטורין וע״ז פריך לאח"ז אמאי פטורין והיינו בהכניסה העד מיד רק שבדקה בחורין ובסדקין. ובזה קשה לן אמאי פטורין ולא דמי לדבר פדא דהתם י״ל אי איתא דהוי דם מעיקרא הוה אתי. משא״כ הכא י״ל עד עכביה כדאמרינן התם אשמש. ולפ"ז א״ש נמי דמשני אימור הרגשת שמש הוא. וכבר הקשתי לשאול אמאי אח״ז פטורין הא מוכרח לומר דאתי בלי הרגשה וחזקה לדם שבא בהרגשה ולפ"ז א״ש דכיון דבהתחילה לבדוק אח״ז בלא״ה לא קשיא אמאי פטורין די"ל דמעיקרא הוה אתי רק הקושיא אמאי לא משכחת שיעור חטאת בבדיקה. וע״ז משני שפיר דאיירי בלא הרגשה רק הרגשת שמש הוא עולה להרגשה ומ״מ לאח״ז פטורין דאם בדקה ממש י״ל דאתיא ע״י בדיקה והרגשת עד ותו לא קשיא מה שהקשיתי לעיל דבקינוח לא שייך הרגשת עד דאקינוח בלאו הכי לא קשיא מידי דבקינוח י״ל מדלא נפיק מיד השתא אתא. רק עיקר הקושיא אבדיקה ואבדיקה משני שפיר שיש לספק בין הרגשת שמש להרגשת עד. וזהו ראיה לפירוש השני דבכל דוכתי י״ל הרגשת עד אף שאינו משונה דאילו לפירוש הראשון דבשעת שמש הוה הרגשה. א״כ אם אח״כ בבדיקה לא הרגישה תתחייב חטאת. ומכל מקום מוכרח שלא כדברי תה״ד דהא שם איירי בהרגישה ואפ"ה אם בעלה פטור טהרותיה טהורות. עוד נ״ל לפמ״ש התוס׳ בדף ג׳ דבשוכבת אפרקיד לא שייך לומר מעיקרא הוה אתא. ויש להבין לפ״ז לכאורה ל״ל למימר לר׳ אושעיא בשלמא התם י״ל שמש עכביה אבל הכא מאן עכביה. הא בלא״ה יש לומר דמסתמא איירי בשוכבת אפרקיד ושפיר י״ל דמעיקרא הוה ונשאר בפנים וצ״ל דבעי למימר בכל גווני משמע דבנמצא לאח"ז פטורין אפילו אינה שוכבת אפרקיד דסתמא קתני. אבל ודאי איירי מתני׳ אפי׳ שוכבת אפרקיד ואפ״ה לאח״ז פטורין וא״כ י״ל דהקושי׳ אי דארגשה לאח״ז אמאי פטורין. היינו משום דל״ל דמשום הכי פטורין דאין דרך הדם להשתהות בפנים דהא איירי מסתמא בשוכבת אפרקיד ובהא שפיר דרך להשתהות. משא״כ לקמן דאיירי בעסוקה בטהרות ולא איירי בשוכבת שפיר י״ל מעיקרא הוה אתא. וא״ת לפ״ז מנ״ל דסבר לה כבר פדא דילמא גם כרב אושעיא אתי ומתני׳ איירי בשוכבת אפרקיד י״ל דלא משמע לאוקמה הכי מתני׳ דוקא. ולפי"ז י״ל גם לעיל איירי בהרגשה ממש וכפירוש הראשון ומאי דמשני הרגשת שמש היא. היינו דבאמת הרגישה רק שטעתה ולאח"ז דפטורין היינו בהרגישה ג״כ אח״ז ובאם לא הרגישה לאח"ז יש חילוק בין שוכבת אפרקיד די״ל מעיקרא הוה באמת איכא חיוב חטאת רק היכא דאיכא למימר דמעיקרא הוה אתא פטורין. אך קשה לפ״ז דבדף י״ב בעי אשה מהו שתבדוק עצמה תוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת ופריך מי משכחת בדיקה תוך שיעור וסת ומאי קושיא הא שפיר משכחת אפילו בבדיקה היינו כשלא תרגיש בבדיקה ובשעת התשמיש ע״כ כבר הרגישה דאל״כ לא שייך חיוב חטאת וא״כ שפיר מתחייב חטאת דחוקה שבא בהרגשה אע״כ אפילו בלא הרגישה אח״כ נמי פטורין מקרבן. ולכן נ״ל דודאי בס״ד דאיירי בארגשה וליכא למיתלי הרגשה במידי אחרינא שפיר פריך לאח״ז אמאי פטורין ולמאי דמשני דיש לתלות הרגשה בטעות שפיר י״ל אותיום טמאין דכיון דהוה הרגשה מסתמא אז הוה הדם בהרגשה דחזקת דם בא בהרגשה משנאמר דבא בלי הרגשה. אבל לאח״ז יש נגד חזקת הרגשה חזקה דהשתא היא דחזאי וכיון דאיכא נמי חזקה דהשתא שפיר פטורין מן הקרבן משא״כ בס״ד דליכא למיתלי הרגשה במילתא אחריתא וגם דם לפנינו ואיירי נמי בשוכבת אפרקיד דל״ל מעיקרא הוה אתי פריך שפיר אמאי פטורין:
*ראיתי* בספר סדרי טהרה הביא בשם בנו ראיה דהיכא דלא הרגישה בשעת תשמיש וראתה נמי אמרינן הרגשת שמש מגמרא הנ״ל דבעי מהו שתבדוק ומסתמא איירי אפילו לא הרגישה דבהרגישה לא שייך לומר לבו נוקפו ופורש דיפרוש ויפרוש וש"מ דאפילו בהא חייב חטאת. ולי נראה דהא דאמרינן א״כ לבו נוקפו ופורש אין הכונה בשביל בדיקה שלאחר ביאה דמה דהוה הוה. רק אם נימא דתבדוק כדי לחייב בעלה חטאת. א״כ הרי צריכה להכין לה עד בידה שהרי בדיקה זו היא תכופה למאד ואפי׳ לענין אשם תלוי נמי שיעורא זוטא הוא וכיון שתכין לה לבדוק אחר תשמיש לסיבת חשש שמא תרגיש בשעת תשמיש לבו נוקפו ופורש וא״ש ולק״מ ועיין עוד מ״ש לקמן דבלא״ה לק״מ. והנה דעת הרמב״ם בפ״ט מאיסורי ביאה שכתב ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור כו׳ וה״ז בחזקת שבא בהרגשה וממנו למדו האחרונים דס״ל להרמב״ם דהרגשת עד הוא הרגשה גמורה וחזקה שבא בהרגשה. וקשה לי לדבריהם דהא הרמב״ם גופיה כתב גבי רואה דם במי רגלים אע״פ שהרגיש גופה ונזדעזע׳ ה״ז טהורה וכתב הה״מ שזהו אוקימתא בגמרא שם הרי להדיא דפירשו כפירוש הראשון דארגשה היינו הרגשה ממש דאם סבר דבסתמא נמי תלינן בהרגשת מ״ר הרי שפיר יכול לפרש כפירוש השני. וגם על הגמרא גופיה קשה ל״ל לאוקמא בהכי דארגשה ממש כיון דא"ש בלא״ה ולא סגי בלא הרגשת מ״ר עכ״פ ולרמב״ם א״צ יותר דסמכינן על חזקתו שבא בהרגשה. אלא ודאי אם פירוש הראשון הוא אמת מוכח דבעינן הרגשה ממש. וא״כ מנ״ל דבהרגשת עד אמרינן מסתמא. לכן עלה ברוחי לפרש מ״ש הרמב״ם חזקתו שבא בהרגשה אינו ודאי ממש רק ספיקא דאורייתא חשיב ליה. ומצינו כה״ג במתני׳ דפ״ק דכתובות ה"ז בחזקת בעולה עד שלא תתארס אף שאינו ודאי. וגם בב״ב דף ה׳ בחזקת שנתן. ולא בא לומר אלא שזהו ספיקא דאורייתא ואין מקילין בו כמו שמקילין בכתמים. ואף שלדעת הרמב״ם כל ספיקא דאורייתא רק מדרבנן להחמיר מ״מ כתמים קילי טובא שאין בהם חשש של תורה כלל. וא"כ בש״ס נצרך לאוקמא בארגשה משום דמסיק לעיל בפרק כל היד דלר״מ טמאה נדה. ולכן צריך לאוקמה בהרגשה דמשום הרגשת מ״ר לחוד ספיקא מיהו הוה מיהו השתא דאיכא הרגשה וגם דם לפנינו לא תלינן בטעות והוה טומאה ודאי. וגם הרמב״ן בהלכותיו העתיק דבריו ומוכח עכ"פ דלא הוי טומאה ודאי. אך קשה דבהלכות שגגות הביא מתניתין דנמצא על שלה אותיום חייבין קרבן בסתמא. ואי ס״ל דספיקא הוא ה״ל להביא דאיירי בארגשה דוקא. ועוד קשה לי אם נימא דבלא הרגישה יש כאן טומאת ספק בהרגשת שמש. א״כ למה נקט במתני׳ נמצא לאחר זמן טמאין מספק לפלוג באותיום גופיה דבלא הרגישה טמאין מספק. ועוד דבפ״ד דין י"ז וי״ט כתב בקינחה עצמה טמאה נדה וקשה הא ליכא הרגשה וה״ל לבאר דאיירי בהרגישה. ולכן צ״ל דס״ל להרמב"ם דבאיכא הרגשת שמש טמאה מדאורייתא וכמו כן בהרגשת עד ומ״ש בפ״ד קינחה וכבר כתבו האחרונים דבקינוח לא שייך הרגשת עד י״ל דשם איירי לאחר תשמיש ולכך טמאה נדה די״ל בשעת תשמיש הוה והרגשת שמש הוא. אלא אכתי קשה דהא כבר הוכחתי לעיל מן הש״ס דבראתה לאחר שיעור וסת אמרינן דטמאה מספק ולא אמרינן שתטמא בודאי מטעם חזקת דם בהרגשה דיש לומר השתא דחזאי. וא״כ קשה טובא אמאי כתב בקינחה עצמה בעד שאינו בדוק טמאה נדה הא ממה נפשך אי אתי דם בתר תשמיש הרי בא בלא הרגשה וע"כ דהוה בשעת תשמיש וא״כ אינה טמאה ודאי דיש נגד חזקת דם חזקה דהשתא והוא מוכרח דהא אח״ז פטורין מן הקרבן וכמו שכתבתי לעיל. ולכן נ״ל דמ״ש הרמב״ם טמאה נדה אינו מפרש מה שנאמר בגמרא טמאה נדה שיהיה טמאה ודאית דמאין הרגלים לומר טומאה ודאית בעד שאינו בדוק. אלא דהרמב״ם לשיטתיה שפסק בפ״ו משאר אבות הטומאות דהיכא שיש ספיקא דאוריית׳ שורפין תרומה וקדשים. והכא נמי הוי ספיקא דאורייתא ושורפין תו״ק. משא״כ היכא דטמאה משום כתם שאין שורפין תו״ק. וראיה לזה שהרי בפרק כל היד מסקינן לר״מ גבי מי רגלים טמאה נדה. ובפ' האשה ס״ל לרבי יוחנן באיש ואשה לר״מ טהורה משום דהו״ל ס״ס ספק מן האיש ואת״ל מן האשה דילמא אינו דם נדות ואי ס״ל טמאה ודאי מאי ס״ס הוא ובפרט דהך ספק מן האיש ספק גרוע הוא דהא בנמצא על עד שלו חייבין קרבן ולא חיישינן שמא מן האיש הוא. אע״כ מסתמא חזקת דמים מן האשה רק דסברא דמן האיש אינו אלא לצרף בספק שמא אינו דם נדה ואי הוה ס"ל דטמאה נדה ודאית מה יועיל צירוף ספק מן האיש. אלא ודאי הא דאמר טמאה נדה היינו מספק ובזה אפשר ליישב הסתירה בזה ואין להאריך. והנה לפ״ז י״ל דשם הטומאה ג״כ בספק דאיירי אחר תשמיש כדפרישית וי״ל הרגשת שמש הוה. ומ״מ ממה שכתב הרמב״ם בהלכות שגגות משמע דאמרינן בשביל הרגשת שמש טומאה ודאית. וקשה טובא דלענין מ״ר הביא אוקימתא דש"ס דאיירי בהרגשה ושם לא הביאה דהא בש״ס מוקי גם הך בהרגשה ואפשר לומר דודאי לדידן בלא״ה לא צריך לאוקמה בארגשה דבלא״ה חזקת דם בא בהרגשה. רק משום דסתמא דמתני׳ ר״מ ור"מ חייש למיעוטא והיכא דאיכא חזקה בהדי מיעוטא חייש אפילו מדאורייתא וא״כ סמוך מיעוטא דרואה בלי הרגשה לחזקת טהרה ולא הוי מתחייב חטאת ולכן צריך לאוקמה בארגשה ממש ולתלות בהרגשת שמש הוה מיעוטא דלא שכיח. מיהו לאח״ז איכא למימר השתא אתא. וכיון דאיכא נמי חזקה דהשתא פטורין מקרבן וא״ש ויבואר עוד להלן בס״ד. וראיתי לבעל ספר ס״ט בסימן ק״צ דף ל״ו ביקש להוכיח מדברי התוספות כפירוש הראשון דאיירי בהרגשה ממש ממה שהקשו וא״ת אמאי לא נקט הרגשת מ״ר כדלעיל והל״ל כו' אע״פ שלא הטילה ואי ס"ל להתוס׳ כפירוש השני באמת לא ארגשה וא״כ קשה נמי איך שמואל מטהרה הא יש לחוש להרגשת מ"ר ובמ״ר לא מפלגו בין זמן מרובה לזמן מועט א״ו דהתוס׳ ס״ל דבעי הרגשה ממש. ולענ״ד מהא לא איריא די״ל דעיקר קושית התוס׳ על המקשה דפריך אי דארגשה כו׳ והא כבר ידע מהרגשת מ״ר ומאי קשיא ליה לאח״ז אמאי פטורה. וגם המתרץ הו״ל לתרץ כן ולישאר בסברת המקשה דאיירי בארגשה ואימר הרגשת מ״ר הוא אף שלא הטילה וא״צ לחדש הרגשת שמש ושמואל איירי ודאי בלא הוה לה שום הרגשה. (אך מ״מ נ״ל כן מדעת התוס׳ דהא יש להבין מאי קשיא להו מדלעיל אם אמרו להחמיר בטומאת מעת לעת חיישינן להרגשת מ״ר אע״פ שלא הטילה יאמרו כאן להקל ולחייב חטאת אף בלא הרגישה רק הרגשה שיש לתלותה במ״ר דילמא ס״ל דלא אמרינן כן אף בלא הטילה רק לחומרא. אבל כאן דיתחייב חטאת לא אמרינן וי״ל הרגשת מ״ר בלא הטילה לא דמי כ״כ להרגשת נדות ומנ״ל להקשות. ועוד אמאי לא הקשו כן אהרגשת עד ומהרש״א הרגיש ג״כ בזה. אלא נראה דאהרגשת עד לא קשיא ליה דודאי ניחא ליה לשנויי הרגשת עד דהאי הרגשה עדיפא מהרגשת מ״ר שלא הטילה). וא״כ י״ל דמשמע ליה משוך טמא ודאי בשביל הרגשת מ״ר שלא הטילה י״ל דלאו הרגשה מעליא היא והרגשת נדות הוה הרגשה טפי דהא קשה אמאי לא הקשו כן על עד המובא בש״ס קודם ולפירוש הראשון א״ש די"ל ודאי הרגשת עד ושמש אינן דומין להרגשת נדות רק כשהם משונים וכמ״ש לעיל וכמו כן הרגשת מי רגלים נמי כשבאים בשינוי דוקא יש לטעות בהרגשת נדות. וא"כ לעיל נמי דאמרינן כסבורה הרגשת מ״ר היא היינו שסבורה שמ״ר באים בשינוי ואינה תולה בנדות והכא נמי הרגשת שמש נמי אינו אלא בהרגשה משונה. רק דלפעמים הרגשת שמש ג״כ משונה. וא״כ על עד לא קשיא להו דנימא משום הכי עגול טהור דהרגשת מ״ר היה אע״פ שלא הטילה די״ל דלא מסתבר להקל ולתלות בהרגשת מ״ר שבאו בשינוי ולטהרה. ונהי דלעיל אמרינן כסבורה הרגשת מ״ר הוא דלפעמים באים בשינוי אף שלא הטילה מ״מ להקל לא משמע להש״ס סברא זו. משא״כ על הרגשת שמש הקשו שפיר דהא הקושיא לאחר זמן אמאי פטורין וע״ז י״ל להקל חיישינן דילמא הרגשת מ״ר היא. אבל אם נימא כפירוש השני דלחומרא אמרינן הרגשת שמש היא א״כ גם על עד הוה מצי לאקשויי דמשום הכי מחמרינן משום הרגשת מ"ר וא״ש. גם ברש״י פירש הרגשת עד שציערתה העד ע״כ משמע דמפרש ארגשה ממש דאילו לפירוש השני כל בדיקה הרגשה מיקרי. והנה מפרש"י נראה דהרגשה אינה הרגשת פתיחת המקור רק הרגשת צער. וכן נראה מדברי הרמב״ם הנ"ל שהרגשה היא מה שהרגיש גופה ונזדעזעה והיינו שהיא מצטערת בשעת יציאת הדם ממנה. וכן משמע בדף ג׳ גבי ישינה אגב צערא מתערה מידי דהוה אהרגשת מ״ר. ולפ״ז עלה בדעתי לפרש מ״ש הרמב״ם בפ״ט ומצאה דם לפנים היינו משום דכיון שהכניסה כ״כ העד לפנים לא סגי בלי שתצטער. צא ולמד כמה כרכורים כרכר הב״י בסימן קצ"ו בענין הבדיקה על הפוסקי׳ שהצריכו לבדיקה שתהיה עד מקום שהשמש דש שקשה לאשה ע״ש. וכפי זה י"ל הא דשקיל וטרי הש״ס בעד אי דארגשה היינו שהרגישה צער כעין הרגשת נדות עגול אמאי טהורה. ואי דלא ארגשה היינו שלא היה לה שום צער. ומשני דארגשה היינו שהיה לה צער והרגשת הגוף רק די״ל הרגשת עד היינו דבצער כעין הרגשת עד נמי מקרי הרגשה. ומ״ש רש״י שציערתה העד היינו שבדקה בעומק בחורין וסדקין והא לא סגי בלי צערא. ולפ״ז בהרגשת שמש נמי י״ל דוקא כשבא בשינוי והיה לה צער מזה ולאח״ז מ״מ פטורין די״ל הרגשת שמש הוה. אבל בסתם תשמיש שאין לה שום צער לא מיחלף כלל בהרגשת נדות. ובזה ארווח לן מה שהקשו התוס׳ בדף ג׳ על פרש״י שפירש אשה מרגשת דמדלא הרגישה אמרינן השתא חזאי ואף דגם עכשיו אין לה הרגשה י״ל דהרגשת עד היא. והקשו התוס׳ דא״כ בשימשה אתמול נמי נימא הרגשת שמש הוא ולמאי דפרישית א״ש דודאי בדיקת עד לא סגי בלי צערא בפרט בבדיקה של טהרות דלכ״ע צריך חורין וסדקין י״ל שפיר הרגשת עד. משא״כ בשמשה ולא היה לה שום הרגשה לא תלינן בהרגשת שמש כדמוקמינן בפ׳ הרואה דוקא בארגשה וגם בעד דנקט ארגשה היינו שהכניסה העד בעומק דלא סגי בלי הרגשת צער. משא״כ הרגשת מי רגלים ושמש ודאי כשבאין בלי שום שינוי אינם הרגשה דליכא צער. משא״כ בבדיקה פסיקא ליה דודאי איכא צערא כשבודקת בעומק ולכן אין חוששת להרגשת מ״ר ושמש לב״ש דכל שלא באו בשינוי אין לחוש. אלא דב״ה חששו דילמא ארגשה ולאו אדעתה משום דסבורה הרגשת מ״ר היא. ולהכי לא חיישי בית שמאי שהיה שינוי ותלתה במ״ר ושמש ואם מרגשת באמת שינוי במ״ר ושמש מסתמא בודקת מיד אבל הרגשת עד פסיקא ליה דודאי הוא בצער וא"ש. ומשמע לי דאפילו אם מרגשת שתשמיש או הרגשת מ״ר בשינוי קצת אינה צריכה לבדוק כיון שיש לה במה לתלות לא מחזקינן ריעותא לומר שהרגשת נדות היא. כיון דגם מ״ר ושמש בא לפעמים בשינוי. ובזה ניחא לי מ״ש לעיל בשם ס׳ ס״ט שהקשה אמאי דבעי אשה מהו שתבדוק אי לא אמרינן בסתם הרגשת שמש הוא איך משכחת לה שיעור חטאת עיין מה שכתבתי לעיל בזה. ולפי זה ניחא דודאי אפי׳ הרגישה צער בתשמיש אינה מחוייבת לבדוק. אלא דביש הרגשת צער וגם יש דם שפיר אמרינן דחזקתו בא בהרגשה אבל בסתמא בשביל הרגשה כזו אינה מחוייבת לבדוק ומסיק דאינה צריכה לבדוק שלא יהא לבו נוקפו. ובהכי ניחא דקשה לי איך משכחת לה חיוב חטאת הא בשבועות מסקינן דבשלא בשעת וסתה אנוס הוא ואם כן התם ודאי איירי שלא בשעת וסתה דלא איירי בסמוך לוסתה דאיכא איסורא ואי מיירי בהתירא הוה אנוס כדמוכח מסוגיא דשבועות דלא משכחת לאוקמה רק בסמוך לוסתה וא״כ היכי שייך חיוב חטאת דהא התם ודאי איירי בהתירא מדאמרי׳ שלא יהא לבו נוקפו. ואי בסמוך לוסתה יפרוש ויפרוש וע״כ איירי שלא בשעת וסתה ואם כן היכי שייך חיוב חטאת הא אנוס הוא. ולפי זה א״ש דיש לומר דאיירי שאמרה שמרגשת צער ונהי דאינו מחויב לנעוץ צפרניו דשכיח נמי הרגשת שמש בצער מכל מקום אי בדקה ומצאה חייב מיהת חטאת אפרישה ולא מקרי אנוס שיפטר על ידו מקרבן וא״ש ומזה ראיה דודאי איירי בהרגשה והיינו משום דלא משכחת לה חיוב חטאת בלי הרגשה וא״ש ודו״ק. וא״ת לפי זה קשה הא דפריך בשבועות דף י״ח דבעי לאוקמא מתני׳ דנמצא על שלה חייב חטאת אפרישה ופריך והא נמצא קתני ולפי מ״ש מאי קושיא נימא דאיירי באמרה שהרגישה הרגשת צער ובשביל זה אינו מחויב לפרוש דיכול לתלות בהרגשת שמש כל שאין דם לפנינו ושפיר שייך נמצא י״ל דודאי אי אמרי׳ אפי׳ בסמוך לוסתה אנוס הוא והיינו מאי דדחי שלא בשעת וסתה ע״כ ס״ל גם בשעת וסתה כיון דמן התורה אינו מוזהר לפרוש מקרי אנוס וא״כ כ״ש בהרגשת צער שמותר אפי׳ מדרבנן כ״ש דמקרי אנוס. מיהו לפי האמת דוקא שלא בשעת וסתה דאנוס גמור הוא אבל כל שאמרה לו שהרגישה קצת צער אף דאין מחוייב להמתין עד שימות האבר מכל מקום אי משכחה דם לא מקרי אנוס וא״כ התם ע״כ איירי בהרגישה ממש למאי דס״ד דבשעת וסתה נמי אנוס הוא גם אפרישה לא שייך חיובא. ועל פי הדברים האלה אפשר ליישב ג״כ דברי התה״ד שסובר באשה שהרגישה שנפתח מקורה אפי׳ לא מצאה אח"כ כלום טמאה דהרגשה דאורייתא. והקשה עליו הגאון בעל שב יעקב מהא דלעיל דף י״ו דס״ל לשמואל באשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה דטמאה משום וסתות דאורייתא. וקשה ממ״נ אי לא ארגשה אינה טמאה מן התורה וע״כ בארגשה ובארגשה בלא״ה אפילו למאן דאמר וסתות דרבנן טמאה דהרגשה דאוריית' וד״ז הגאון בכו״פ תי׳ דאפי׳ לא ארגשה כיון דאיכא חזקה דבא בזמנו אף דעיקר הדם מדרבנן טמאה ע״ש. ולא נראה לענ״ד דהא ודאי מוכח מהא דנמצא על שלה דחייבין קרבן ולא תלינן בהרגשת שמש וע״כ דחזקת דמים באים בהרגשה וא"כ בלא ארגשה לא מסתבר לומר וסתות דאורייתא דמסתמא היא מוחזקת לפי מה שרגילה לראות בהרגשה ומהיכא תיתי נימא שראתה בלי הרגשה. וגם אני הקשיתי עליו לעיל מהא דבעלה בחטאת. ועל פי זה נראה דיש לחלק דודאי יש שני מיני הרגשות הרגשה שנזדעזעה גופה כמ״ש הרמב״ם. והרגשת פתיחת המקור. וס״ל להתה״ד לחלק דהא דאמרינן אימור הרגשת מ״ר הוא היינו דוקא הרגשת הזדעזעות הגוף. אבל הרגשת פתיחת המקור לא שייך לתלות במ״ר. אבל הרגשת צער שפיר יש לתלות במי רגלים ואינה דאוריית׳ דיש לתלות במ"ר. והא דפריך בפ׳ הרואה אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין ולא אמרינן דילמא הרגשת מ״ר היה. י״ל לשיטת התה״ד דס״ל הרגשת שמש שייך אפילו בלי שום הרגשה וכפירוש השני וא"כ עדיפא מיניה משני דלא סגי בלי הרגשה דהרגשת שמש עולה לה. וא״כ י״ל שם לא איירי בהרגשה שנפתח מקורה וראיה לתה״ד כיון דחזינן דאי ליכא למיתלי הרגשה במידי אחרינא קשיא לן דתהא טמאה ודאי אפי׳ לאחר זמן וס״ל ממילא בהרגשת פתיחת המקור דליכא למיתלי במ״ר שאין מ״ר באים מן המקור וכמ"כ הרגשת עד ושמש נמי לא מיחלף בפתיח׳ המקור והרגשה דפתיחת המקור מן התורה דבהרגשה זו אין לתלות בשום דבר. וא״כ שפיר מצי איירי שמואל בהרגישה. מיהו לאו הרגשת פתיחת פי המקור רק הרגשת צער וזה יש לתלות במ״ר אע״פ שלא הטילה וכמו כן האי דכל שבעלה בחטאת איירי ג״כ בהרגשת צער הגוף ואפשר דלמסקנא דמסיק הרגשת עד ומ״ר ושמש אפשר דלאו דוקא אלו ה״ה בכל מאורעי יש לתלות אם לא הרגישה שנפתח מקורה. ובהכי ניחא לי עוד דמייתי התם פלוגתא ברואה דם מחמת מכה אם יש לה וסת חוששת לוסתה ובעי למימר דס״ל וסתות דאוריית׳ וקשה ג״כ ממ"נ אי ליכא הרגשה לא שייך וסתות דאוריית׳ ואי איכא הרגשה בלא״ה הרגשה דאוריית׳. ולפמ״ש א״ש דשם יש הרגשת צער מחמת מכה ואם כן אין להבחין וא״ש נמי האי דכל שבעלה בחטאת. ומצאתי ראיה לזה בפסקי מהרא״י סי׳ מ״ז הובאה ביתה יוסף ס״ס קפ״ז שכתב ומ״ש הואיל ותמיד רואה בלי הרגשה אין סברא לומר לעולם הרגשת עד הוא אין נראה דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא דאמרינן הרגשת שמש היא כו׳ עכ"ל. הרי בהדיא דס״ל דהרגשה דסתימת החדר לא מיחלפא לה בהרגשת שמש. דהא כתב בפשיטו׳ דפשיטא דטמאה ואמאי פשיט' ליה הא י״ל שהיא טועה בין פתיחת החדר להרגשת שמש. אלא ודאי הא לא מיחלף לה כלל. ואם כן ה״ה דבהרגשת עד ושמש נמי לא תלינן בהרגשה שנפתח מקורה וכדפרישי׳ רק דמהרא״י למד מדאמרינן אי דארגשה וס״ד דלא נתלי הרגשה במידי אחרינא ומש״ה קשיא לי׳ לאח״ז אמאי פטורין ומזה למד דבהרגשה שנפתח המקור דליכא למיתלי בשום דבר ודאי טמאה. וזהו שאמרו בשבועות היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי היינו בהרגשה שנפתח מקורה. איברא דמ״מ תליא בפלוגתא דהראב״ד והרז״ה דלדעת הראב״ד דס"ל רוב דמים שבאשה טמאים שפיר י״ל דבהרגיש׳ ולא מצאה כלום יש לחוש אבל לשיטת הרז״ה אכתי אפילו ראתה מידי ספיקא לא נפיק שמא דם טהור היה ואין להאריך בזה. העולה מתוך מ״ש שיש ב׳ מיני הרגשה הא׳ היא הרגשה בעלמא והוא שאמר שמואל אין האשה מטמאה עד שתרגיש היינו הרגשה כל דהו הרגשת הגוף ולא צריך הרגשת פתיחת המקור כלל דהא בבשרה לא איירי במקור דהא ילפינן מינה שמטמאה בפנים כבחוץ ובהרגשה זו יש לטעות גם כן בהרגשת עד ומ״ר ושמש ולפמ״ש בעינן שתרגיש צער מהם. והרגשה השניה היא פתיחת המקור ובזו אינה טועה בין עד ושמש ומ״ר למקור שאין מגיעין עד שם. וארווח לן בזה מה שנתחבטו האחרונים במצאה כתם סמוך לתשמיש אמאי מקילין ביה הא י״ל הרגשת שמש הוה וכמו כן בסמוך למ״ר ובודאי דמתני׳ בפ׳ הרואה דתנן תולה בכל דבר משמע ודאי איירי אפי׳ שמשה קודם או שהטילה מ״ר ואינו עולה על הדעת כלל לומר דמתני׳ איירי דוקא בלא שמשה ולא הטילה מ״ר דכל כה״ג ה״ל לפרושי וא״צ ראיה לזה דפשיטא דמתני׳ איירי בכל גווני וא״כ אמאי תולה הא יש חשש דאורייתא דילמא הרגשת שמש הוה או מ״ר. אך לפמ״ש א״ש טובא דהא בלא דשמואל נמי פשיטא לן דכתמים דרבנן אף דבלא ארגשה הוה ס"ד דהוא מן התורה והיינו ע״כ משום דכיון דלא ארגשה רגלים לדבר דמעלמא אתי וא״כ י״ל דשמואל לא חייש רק דבלי שום הרגשה טהורה מן התורה מיהו בהרגשה כל דהו דדמי להרגשת עד ושמש נמי טמאה מן התורה דמ״מ הרגשה מיהא הוה וא״כ י״ל ודאי בנמצא על שלה וכמו כן בנמצא על עד או במ״ר דודאי מגופה אתא אין לטהר מטעמא דשמואל כיון דבא דם בפנים ואפילו אתא בהרגשה כל דהו נמי טמאה ולא תלינן דאתא בלי שום הרגשה דחזקה שבא בהרגשה ואף דלא הוה הרגשה דפתיחת המקור מ״מ כיון שיש דם לפנינו חזקה שבא עכ״פ בהרגשה כל דהו ותו לא שייך לטהרה מחמת שראתה בלי הרגשה ולומר דאתא בלי שום הרגשה לא תלינן כלל. משא״כ בכתמים דאין ודאי שבא מגופה אמרינן כיון דדרך שיבא הדם בהרגשה של פתיחת המקור שפיר תלינן טפי דמעלמא אתי ביש לה לתלות והרגשה דפתיחת המקור לא מיחלפא בשמש ומ״ר כלל כדפרישית. ובהכי ניחא לן ג״כ דברי מרן הב״י שפירש בסימן ק״צ שכתב גבי בדקה בעד גם גבי דם ונמצא על העד דלהכי בעגול טהור כיון שלא הרגישה רגלים לדבר דמעלמא אתי ע״ש והוא תמוה לכאורה דבפ׳ הרואה מוקמינן לה בדארגשה וכן ראיתי ג"כ בספר ס״ט בתשובת בנו שכתב שאביו הרגיש בזה. מיהו לפירוש השני שכתבתי לא קשיא די״ל כיון דלאו הרגשה ממש הוה אכן לפמ״ש א"ש טובא דעיקר הטעם שתולין בכתמים להקל אף בשמשה היינו משום דלא הרגישה פתיחת המקור וא״כ יפה כתב רבינו ב״י ג״כ כיון שלא הרגישה פתיחת המקור רגלים לדבר דמעלמא אתא וא״ש ולק״מ. מיהו לפמ״ש לעיל דגבי הרגשת עד ומ״ר ושמש בעינן דוקא שיבאו בשינוי והיינו שתרגיש צער מה כפשטא דש״ס א״כ אין לנו ראיה שנתלה בכתמים להקל בהרגישה הרגשת צער מן המשנה דסתמא נקט תולה בכל דבר די״ל דשפיר איירי אפילו הטילה מ״ר ושמשה והיינו שלא בהרגשת צער אבל בהיה לה הרגשה אפשר שאין תולין דע״ז אין ראיה מדנקט סתמא וקצת ראיה דבזה אין תולין מדפריך בסוף אשמואל ממתני׳ דהרואה כתם אע״פ שלא הרגישה ואמאי לא מוקי בארגשה. אלא ע״כ דקשיא סיפא דתנן תולה בכל דבר והיינו דוקא בלא הרגישה משא״כ בהרגישה אין לתלות דיש חששא דאורייתא וגם לא שייך כ״כ רגלים לדבר דמעלמא אתי כיון דהוי מיהת הרגשה ומתני׳ דתולה היינו דוקא בלא ארגשה מיהו יש לדמות דודאי התם ניחא ליה לאוקמא שפיר בארגשה כיון דלא נחית לבאר בפרטות ולא אתי לפלוגי בדינה הרגשה משא״כ אמתני׳ דמפלגא טובא בדיני כתמים אם איתא דבלא ארגשה טהורה הו״ל לפרושי וכן מורה פשט לשון הש״ס דקאמר טמאה אע״ג דלא הרגישה וכמו כן האי דעל בשרה דנחית לפלוגי טובא בדיני כתמים ה״ל לפרושי דאיירי בהרגישה דוקא ולהכי לא פריש בש״ס אי דארגשה כדמפרש אאינך. והנה מזה נלענ״ד להביא ראיה דדוקא באיכא הרגשה ממש הוא דטמאה מדאורייתא לשמואל אבל בשביל הרגשת מ״ר לחוד אינה טמאה מן התורה דאל״כ קשה מאי פריך מכתמים דטמאה אע״פ שלא הרגישה
*ראיתי* בספר סדרי טהרה הביא בשם בנו ראיה דהיכא דלא הרגישה בשעת תשמיש וראתה נמי אמרינן הרגשת שמש מגמרא הנ״ל דבעי מהו שתבדוק ומסתמא איירי אפילו לא הרגישה דבהרגישה לא שייך לומר לבו נוקפו ופורש דיפרוש ויפרוש וש"מ דאפילו בהא חייב חטאת. ולי נראה דהא דאמרינן א״כ לבו נוקפו ופורש אין הכונה בשביל בדיקה שלאחר ביאה דמה דהוה הוה. רק אם נימא דתבדוק כדי לחייב בעלה חטאת. א״כ הרי צריכה להכין לה עד בידה שהרי בדיקה זו היא תכופה למאד ואפי׳ לענין אשם תלוי נמי שיעורא זוטא הוא וכיון שתכין לה לבדוק אחר תשמיש לסיבת חשש שמא תרגיש בשעת תשמיש לבו נוקפו ופורש וא״ש ולק״מ ועיין עוד מ״ש לקמן דבלא״ה לק״מ. והנה דעת הרמב״ם בפ״ט מאיסורי ביאה שכתב ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור כו׳ וה״ז בחזקת שבא בהרגשה וממנו למדו האחרונים דס״ל להרמב״ם דהרגשת עד הוא הרגשה גמורה וחזקה שבא בהרגשה. וקשה לי לדבריהם דהא הרמב״ם גופיה כתב גבי רואה דם במי רגלים אע״פ שהרגיש גופה ונזדעזע׳ ה״ז טהורה וכתב הה״מ שזהו אוקימתא בגמרא שם הרי להדיא דפירשו כפירוש הראשון דארגשה היינו הרגשה ממש דאם סבר דבסתמא נמי תלינן בהרגשת מ״ר הרי שפיר יכול לפרש כפירוש השני. וגם על הגמרא גופיה קשה ל״ל לאוקמא בהכי דארגשה ממש כיון דא"ש בלא״ה ולא סגי בלא הרגשת מ״ר עכ״פ ולרמב״ם א״צ יותר דסמכינן על חזקתו שבא בהרגשה. אלא ודאי אם פירוש הראשון הוא אמת מוכח דבעינן הרגשה ממש. וא״כ מנ״ל דבהרגשת עד אמרינן מסתמא. לכן עלה ברוחי לפרש מ״ש הרמב״ם חזקתו שבא בהרגשה אינו ודאי ממש רק ספיקא דאורייתא חשיב ליה. ומצינו כה״ג במתני׳ דפ״ק דכתובות ה"ז בחזקת בעולה עד שלא תתארס אף שאינו ודאי. וגם בב״ב דף ה׳ בחזקת שנתן. ולא בא לומר אלא שזהו ספיקא דאורייתא ואין מקילין בו כמו שמקילין בכתמים. ואף שלדעת הרמב״ם כל ספיקא דאורייתא רק מדרבנן להחמיר מ״מ כתמים קילי טובא שאין בהם חשש של תורה כלל. וא"כ בש״ס נצרך לאוקמא בארגשה משום דמסיק לעיל בפרק כל היד דלר״מ טמאה נדה. ולכן צריך לאוקמה בהרגשה דמשום הרגשת מ״ר לחוד ספיקא מיהו הוה מיהו השתא דאיכא הרגשה וגם דם לפנינו לא תלינן בטעות והוה טומאה ודאי. וגם הרמב״ן בהלכותיו העתיק דבריו ומוכח עכ"פ דלא הוי טומאה ודאי. אך קשה דבהלכות שגגות הביא מתניתין דנמצא על שלה אותיום חייבין קרבן בסתמא. ואי ס״ל דספיקא הוא ה״ל להביא דאיירי בארגשה דוקא. ועוד קשה לי אם נימא דבלא הרגישה יש כאן טומאת ספק בהרגשת שמש. א״כ למה נקט במתני׳ נמצא לאחר זמן טמאין מספק לפלוג באותיום גופיה דבלא הרגישה טמאין מספק. ועוד דבפ״ד דין י"ז וי״ט כתב בקינחה עצמה טמאה נדה וקשה הא ליכא הרגשה וה״ל לבאר דאיירי בהרגישה. ולכן צ״ל דס״ל להרמב"ם דבאיכא הרגשת שמש טמאה מדאורייתא וכמו כן בהרגשת עד ומ״ש בפ״ד קינחה וכבר כתבו האחרונים דבקינוח לא שייך הרגשת עד י״ל דשם איירי לאחר תשמיש ולכך טמאה נדה די״ל בשעת תשמיש הוה והרגשת שמש הוא. אלא אכתי קשה דהא כבר הוכחתי לעיל מן הש״ס דבראתה לאחר שיעור וסת אמרינן דטמאה מספק ולא אמרינן שתטמא בודאי מטעם חזקת דם בהרגשה דיש לומר השתא דחזאי. וא״כ קשה טובא אמאי כתב בקינחה עצמה בעד שאינו בדוק טמאה נדה הא ממה נפשך אי אתי דם בתר תשמיש הרי בא בלא הרגשה וע"כ דהוה בשעת תשמיש וא״כ אינה טמאה ודאי דיש נגד חזקת דם חזקה דהשתא והוא מוכרח דהא אח״ז פטורין מן הקרבן וכמו שכתבתי לעיל. ולכן נ״ל דמ״ש הרמב״ם טמאה נדה אינו מפרש מה שנאמר בגמרא טמאה נדה שיהיה טמאה ודאית דמאין הרגלים לומר טומאה ודאית בעד שאינו בדוק. אלא דהרמב״ם לשיטתיה שפסק בפ״ו משאר אבות הטומאות דהיכא שיש ספיקא דאוריית׳ שורפין תרומה וקדשים. והכא נמי הוי ספיקא דאורייתא ושורפין תו״ק. משא״כ היכא דטמאה משום כתם שאין שורפין תו״ק. וראיה לזה שהרי בפרק כל היד מסקינן לר״מ גבי מי רגלים טמאה נדה. ובפ' האשה ס״ל לרבי יוחנן באיש ואשה לר״מ טהורה משום דהו״ל ס״ס ספק מן האיש ואת״ל מן האשה דילמא אינו דם נדות ואי ס״ל טמאה ודאי מאי ס״ס הוא ובפרט דהך ספק מן האיש ספק גרוע הוא דהא בנמצא על עד שלו חייבין קרבן ולא חיישינן שמא מן האיש הוא. אע״כ מסתמא חזקת דמים מן האשה רק דסברא דמן האיש אינו אלא לצרף בספק שמא אינו דם נדה ואי הוה ס"ל דטמאה נדה ודאית מה יועיל צירוף ספק מן האיש. אלא ודאי הא דאמר טמאה נדה היינו מספק ובזה אפשר ליישב הסתירה בזה ואין להאריך. והנה לפ״ז י״ל דשם הטומאה ג״כ בספק דאיירי אחר תשמיש כדפרישית וי״ל הרגשת שמש הוה. ומ״מ ממה שכתב הרמב״ם בהלכות שגגות משמע דאמרינן בשביל הרגשת שמש טומאה ודאית. וקשה טובא דלענין מ״ר הביא אוקימתא דש"ס דאיירי בהרגשה ושם לא הביאה דהא בש״ס מוקי גם הך בהרגשה ואפשר לומר דודאי לדידן בלא״ה לא צריך לאוקמה בארגשה דבלא״ה חזקת דם בא בהרגשה. רק משום דסתמא דמתני׳ ר״מ ור"מ חייש למיעוטא והיכא דאיכא חזקה בהדי מיעוטא חייש אפילו מדאורייתא וא״כ סמוך מיעוטא דרואה בלי הרגשה לחזקת טהרה ולא הוי מתחייב חטאת ולכן צריך לאוקמה בארגשה ממש ולתלות בהרגשת שמש הוה מיעוטא דלא שכיח. מיהו לאח״ז איכא למימר השתא אתא. וכיון דאיכא נמי חזקה דהשתא פטורין מקרבן וא״ש ויבואר עוד להלן בס״ד. וראיתי לבעל ספר ס״ט בסימן ק״צ דף ל״ו ביקש להוכיח מדברי התוספות כפירוש הראשון דאיירי בהרגשה ממש ממה שהקשו וא״ת אמאי לא נקט הרגשת מ״ר כדלעיל והל״ל כו' אע״פ שלא הטילה ואי ס"ל להתוס׳ כפירוש השני באמת לא ארגשה וא״כ קשה נמי איך שמואל מטהרה הא יש לחוש להרגשת מ"ר ובמ״ר לא מפלגו בין זמן מרובה לזמן מועט א״ו דהתוס׳ ס״ל דבעי הרגשה ממש. ולענ״ד מהא לא איריא די״ל דעיקר קושית התוס׳ על המקשה דפריך אי דארגשה כו׳ והא כבר ידע מהרגשת מ״ר ומאי קשיא ליה לאח״ז אמאי פטורה. וגם המתרץ הו״ל לתרץ כן ולישאר בסברת המקשה דאיירי בארגשה ואימר הרגשת מ״ר הוא אף שלא הטילה וא״צ לחדש הרגשת שמש ושמואל איירי ודאי בלא הוה לה שום הרגשה. (אך מ״מ נ״ל כן מדעת התוס׳ דהא יש להבין מאי קשיא להו מדלעיל אם אמרו להחמיר בטומאת מעת לעת חיישינן להרגשת מ״ר אע״פ שלא הטילה יאמרו כאן להקל ולחייב חטאת אף בלא הרגישה רק הרגשה שיש לתלותה במ״ר דילמא ס״ל דלא אמרינן כן אף בלא הטילה רק לחומרא. אבל כאן דיתחייב חטאת לא אמרינן וי״ל הרגשת מ״ר בלא הטילה לא דמי כ״כ להרגשת נדות ומנ״ל להקשות. ועוד אמאי לא הקשו כן אהרגשת עד ומהרש״א הרגיש ג״כ בזה. אלא נראה דאהרגשת עד לא קשיא ליה דודאי ניחא ליה לשנויי הרגשת עד דהאי הרגשה עדיפא מהרגשת מ״ר שלא הטילה). וא״כ י״ל דמשמע ליה משוך טמא ודאי בשביל הרגשת מ״ר שלא הטילה י״ל דלאו הרגשה מעליא היא והרגשת נדות הוה הרגשה טפי דהא קשה אמאי לא הקשו כן על עד המובא בש״ס קודם ולפירוש הראשון א״ש די"ל ודאי הרגשת עד ושמש אינן דומין להרגשת נדות רק כשהם משונים וכמ״ש לעיל וכמו כן הרגשת מי רגלים נמי כשבאים בשינוי דוקא יש לטעות בהרגשת נדות. וא"כ לעיל נמי דאמרינן כסבורה הרגשת מ״ר היא היינו שסבורה שמ״ר באים בשינוי ואינה תולה בנדות והכא נמי הרגשת שמש נמי אינו אלא בהרגשה משונה. רק דלפעמים הרגשת שמש ג״כ משונה. וא״כ על עד לא קשיא להו דנימא משום הכי עגול טהור דהרגשת מ״ר היה אע״פ שלא הטילה די״ל דלא מסתבר להקל ולתלות בהרגשת מ״ר שבאו בשינוי ולטהרה. ונהי דלעיל אמרינן כסבורה הרגשת מ״ר הוא דלפעמים באים בשינוי אף שלא הטילה מ״מ להקל לא משמע להש״ס סברא זו. משא״כ על הרגשת שמש הקשו שפיר דהא הקושיא לאחר זמן אמאי פטורין וע״ז י״ל להקל חיישינן דילמא הרגשת מ״ר היא. אבל אם נימא כפירוש השני דלחומרא אמרינן הרגשת שמש היא א״כ גם על עד הוה מצי לאקשויי דמשום הכי מחמרינן משום הרגשת מ"ר וא״ש. גם ברש״י פירש הרגשת עד שציערתה העד ע״כ משמע דמפרש ארגשה ממש דאילו לפירוש השני כל בדיקה הרגשה מיקרי. והנה מפרש"י נראה דהרגשה אינה הרגשת פתיחת המקור רק הרגשת צער. וכן נראה מדברי הרמב״ם הנ"ל שהרגשה היא מה שהרגיש גופה ונזדעזעה והיינו שהיא מצטערת בשעת יציאת הדם ממנה. וכן משמע בדף ג׳ גבי ישינה אגב צערא מתערה מידי דהוה אהרגשת מ״ר. ולפ״ז עלה בדעתי לפרש מ״ש הרמב״ם בפ״ט ומצאה דם לפנים היינו משום דכיון שהכניסה כ״כ העד לפנים לא סגי בלי שתצטער. צא ולמד כמה כרכורים כרכר הב״י בסימן קצ"ו בענין הבדיקה על הפוסקי׳ שהצריכו לבדיקה שתהיה עד מקום שהשמש דש שקשה לאשה ע״ש. וכפי זה י"ל הא דשקיל וטרי הש״ס בעד אי דארגשה היינו שהרגישה צער כעין הרגשת נדות עגול אמאי טהורה. ואי דלא ארגשה היינו שלא היה לה שום צער. ומשני דארגשה היינו שהיה לה צער והרגשת הגוף רק די״ל הרגשת עד היינו דבצער כעין הרגשת עד נמי מקרי הרגשה. ומ״ש רש״י שציערתה העד היינו שבדקה בעומק בחורין וסדקין והא לא סגי בלי צערא. ולפ״ז בהרגשת שמש נמי י״ל דוקא כשבא בשינוי והיה לה צער מזה ולאח״ז מ״מ פטורין די״ל הרגשת שמש הוה. אבל בסתם תשמיש שאין לה שום צער לא מיחלף כלל בהרגשת נדות. ובזה ארווח לן מה שהקשו התוס׳ בדף ג׳ על פרש״י שפירש אשה מרגשת דמדלא הרגישה אמרינן השתא חזאי ואף דגם עכשיו אין לה הרגשה י״ל דהרגשת עד היא. והקשו התוס׳ דא״כ בשימשה אתמול נמי נימא הרגשת שמש הוא ולמאי דפרישית א״ש דודאי בדיקת עד לא סגי בלי צערא בפרט בבדיקה של טהרות דלכ״ע צריך חורין וסדקין י״ל שפיר הרגשת עד. משא״כ בשמשה ולא היה לה שום הרגשה לא תלינן בהרגשת שמש כדמוקמינן בפ׳ הרואה דוקא בארגשה וגם בעד דנקט ארגשה היינו שהכניסה העד בעומק דלא סגי בלי הרגשת צער. משא״כ הרגשת מי רגלים ושמש ודאי כשבאין בלי שום שינוי אינם הרגשה דליכא צער. משא״כ בבדיקה פסיקא ליה דודאי איכא צערא כשבודקת בעומק ולכן אין חוששת להרגשת מ״ר ושמש לב״ש דכל שלא באו בשינוי אין לחוש. אלא דב״ה חששו דילמא ארגשה ולאו אדעתה משום דסבורה הרגשת מ״ר היא. ולהכי לא חיישי בית שמאי שהיה שינוי ותלתה במ״ר ושמש ואם מרגשת באמת שינוי במ״ר ושמש מסתמא בודקת מיד אבל הרגשת עד פסיקא ליה דודאי הוא בצער וא"ש. ומשמע לי דאפילו אם מרגשת שתשמיש או הרגשת מ״ר בשינוי קצת אינה צריכה לבדוק כיון שיש לה במה לתלות לא מחזקינן ריעותא לומר שהרגשת נדות היא. כיון דגם מ״ר ושמש בא לפעמים בשינוי. ובזה ניחא לי מ״ש לעיל בשם ס׳ ס״ט שהקשה אמאי דבעי אשה מהו שתבדוק אי לא אמרינן בסתם הרגשת שמש הוא איך משכחת לה שיעור חטאת עיין מה שכתבתי לעיל בזה. ולפי זה ניחא דודאי אפי׳ הרגישה צער בתשמיש אינה מחוייבת לבדוק. אלא דביש הרגשת צער וגם יש דם שפיר אמרינן דחזקתו בא בהרגשה אבל בסתמא בשביל הרגשה כזו אינה מחוייבת לבדוק ומסיק דאינה צריכה לבדוק שלא יהא לבו נוקפו. ובהכי ניחא דקשה לי איך משכחת לה חיוב חטאת הא בשבועות מסקינן דבשלא בשעת וסתה אנוס הוא ואם כן התם ודאי איירי שלא בשעת וסתה דלא איירי בסמוך לוסתה דאיכא איסורא ואי מיירי בהתירא הוה אנוס כדמוכח מסוגיא דשבועות דלא משכחת לאוקמה רק בסמוך לוסתה וא״כ היכי שייך חיוב חטאת דהא התם ודאי איירי בהתירא מדאמרי׳ שלא יהא לבו נוקפו. ואי בסמוך לוסתה יפרוש ויפרוש וע״כ איירי שלא בשעת וסתה ואם כן היכי שייך חיוב חטאת הא אנוס הוא. ולפי זה א״ש דיש לומר דאיירי שאמרה שמרגשת צער ונהי דאינו מחויב לנעוץ צפרניו דשכיח נמי הרגשת שמש בצער מכל מקום אי בדקה ומצאה חייב מיהת חטאת אפרישה ולא מקרי אנוס שיפטר על ידו מקרבן וא״ש ומזה ראיה דודאי איירי בהרגשה והיינו משום דלא משכחת לה חיוב חטאת בלי הרגשה וא״ש ודו״ק. וא״ת לפי זה קשה הא דפריך בשבועות דף י״ח דבעי לאוקמא מתני׳ דנמצא על שלה חייב חטאת אפרישה ופריך והא נמצא קתני ולפי מ״ש מאי קושיא נימא דאיירי באמרה שהרגישה הרגשת צער ובשביל זה אינו מחויב לפרוש דיכול לתלות בהרגשת שמש כל שאין דם לפנינו ושפיר שייך נמצא י״ל דודאי אי אמרי׳ אפי׳ בסמוך לוסתה אנוס הוא והיינו מאי דדחי שלא בשעת וסתה ע״כ ס״ל גם בשעת וסתה כיון דמן התורה אינו מוזהר לפרוש מקרי אנוס וא״כ כ״ש בהרגשת צער שמותר אפי׳ מדרבנן כ״ש דמקרי אנוס. מיהו לפי האמת דוקא שלא בשעת וסתה דאנוס גמור הוא אבל כל שאמרה לו שהרגישה קצת צער אף דאין מחוייב להמתין עד שימות האבר מכל מקום אי משכחה דם לא מקרי אנוס וא״כ התם ע״כ איירי בהרגישה ממש למאי דס״ד דבשעת וסתה נמי אנוס הוא גם אפרישה לא שייך חיובא. ועל פי הדברים האלה אפשר ליישב ג״כ דברי התה״ד שסובר באשה שהרגישה שנפתח מקורה אפי׳ לא מצאה אח"כ כלום טמאה דהרגשה דאורייתא. והקשה עליו הגאון בעל שב יעקב מהא דלעיל דף י״ו דס״ל לשמואל באשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה דטמאה משום וסתות דאורייתא. וקשה ממ״נ אי לא ארגשה אינה טמאה מן התורה וע״כ בארגשה ובארגשה בלא״ה אפילו למאן דאמר וסתות דרבנן טמאה דהרגשה דאוריית' וד״ז הגאון בכו״פ תי׳ דאפי׳ לא ארגשה כיון דאיכא חזקה דבא בזמנו אף דעיקר הדם מדרבנן טמאה ע״ש. ולא נראה לענ״ד דהא ודאי מוכח מהא דנמצא על שלה דחייבין קרבן ולא תלינן בהרגשת שמש וע״כ דחזקת דמים באים בהרגשה וא"כ בלא ארגשה לא מסתבר לומר וסתות דאורייתא דמסתמא היא מוחזקת לפי מה שרגילה לראות בהרגשה ומהיכא תיתי נימא שראתה בלי הרגשה. וגם אני הקשיתי עליו לעיל מהא דבעלה בחטאת. ועל פי זה נראה דיש לחלק דודאי יש שני מיני הרגשות הרגשה שנזדעזעה גופה כמ״ש הרמב״ם. והרגשת פתיחת המקור. וס״ל להתה״ד לחלק דהא דאמרינן אימור הרגשת מ״ר הוא היינו דוקא הרגשת הזדעזעות הגוף. אבל הרגשת פתיחת המקור לא שייך לתלות במ״ר. אבל הרגשת צער שפיר יש לתלות במי רגלים ואינה דאוריית׳ דיש לתלות במ"ר. והא דפריך בפ׳ הרואה אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין ולא אמרינן דילמא הרגשת מ״ר היה. י״ל לשיטת התה״ד דס״ל הרגשת שמש שייך אפילו בלי שום הרגשה וכפירוש השני וא"כ עדיפא מיניה משני דלא סגי בלי הרגשה דהרגשת שמש עולה לה. וא״כ י״ל שם לא איירי בהרגשה שנפתח מקורה וראיה לתה״ד כיון דחזינן דאי ליכא למיתלי הרגשה במידי אחרינא קשיא לן דתהא טמאה ודאי אפי׳ לאחר זמן וס״ל ממילא בהרגשת פתיחת המקור דליכא למיתלי במ״ר שאין מ״ר באים מן המקור וכמ"כ הרגשת עד ושמש נמי לא מיחלף בפתיח׳ המקור והרגשה דפתיחת המקור מן התורה דבהרגשה זו אין לתלות בשום דבר. וא״כ שפיר מצי איירי שמואל בהרגישה. מיהו לאו הרגשת פתיחת פי המקור רק הרגשת צער וזה יש לתלות במ״ר אע״פ שלא הטילה וכמו כן האי דכל שבעלה בחטאת איירי ג״כ בהרגשת צער הגוף ואפשר דלמסקנא דמסיק הרגשת עד ומ״ר ושמש אפשר דלאו דוקא אלו ה״ה בכל מאורעי יש לתלות אם לא הרגישה שנפתח מקורה. ובהכי ניחא לי עוד דמייתי התם פלוגתא ברואה דם מחמת מכה אם יש לה וסת חוששת לוסתה ובעי למימר דס״ל וסתות דאוריית׳ וקשה ג״כ ממ"נ אי ליכא הרגשה לא שייך וסתות דאוריית׳ ואי איכא הרגשה בלא״ה הרגשה דאוריית׳. ולפמ״ש א״ש דשם יש הרגשת צער מחמת מכה ואם כן אין להבחין וא״ש נמי האי דכל שבעלה בחטאת. ומצאתי ראיה לזה בפסקי מהרא״י סי׳ מ״ז הובאה ביתה יוסף ס״ס קפ״ז שכתב ומ״ש הואיל ותמיד רואה בלי הרגשה אין סברא לומר לעולם הרגשת עד הוא אין נראה דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא דאמרינן הרגשת שמש היא כו׳ עכ"ל. הרי בהדיא דס״ל דהרגשה דסתימת החדר לא מיחלפא לה בהרגשת שמש. דהא כתב בפשיטו׳ דפשיטא דטמאה ואמאי פשיט' ליה הא י״ל שהיא טועה בין פתיחת החדר להרגשת שמש. אלא ודאי הא לא מיחלף לה כלל. ואם כן ה״ה דבהרגשת עד ושמש נמי לא תלינן בהרגשה שנפתח מקורה וכדפרישי׳ רק דמהרא״י למד מדאמרינן אי דארגשה וס״ד דלא נתלי הרגשה במידי אחרינא ומש״ה קשיא לי׳ לאח״ז אמאי פטורין ומזה למד דבהרגשה שנפתח המקור דליכא למיתלי בשום דבר ודאי טמאה. וזהו שאמרו בשבועות היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי היינו בהרגשה שנפתח מקורה. איברא דמ״מ תליא בפלוגתא דהראב״ד והרז״ה דלדעת הראב״ד דס"ל רוב דמים שבאשה טמאים שפיר י״ל דבהרגיש׳ ולא מצאה כלום יש לחוש אבל לשיטת הרז״ה אכתי אפילו ראתה מידי ספיקא לא נפיק שמא דם טהור היה ואין להאריך בזה. העולה מתוך מ״ש שיש ב׳ מיני הרגשה הא׳ היא הרגשה בעלמא והוא שאמר שמואל אין האשה מטמאה עד שתרגיש היינו הרגשה כל דהו הרגשת הגוף ולא צריך הרגשת פתיחת המקור כלל דהא בבשרה לא איירי במקור דהא ילפינן מינה שמטמאה בפנים כבחוץ ובהרגשה זו יש לטעות גם כן בהרגשת עד ומ״ר ושמש ולפמ״ש בעינן שתרגיש צער מהם. והרגשה השניה היא פתיחת המקור ובזו אינה טועה בין עד ושמש ומ״ר למקור שאין מגיעין עד שם. וארווח לן בזה מה שנתחבטו האחרונים במצאה כתם סמוך לתשמיש אמאי מקילין ביה הא י״ל הרגשת שמש הוה וכמו כן בסמוך למ״ר ובודאי דמתני׳ בפ׳ הרואה דתנן תולה בכל דבר משמע ודאי איירי אפי׳ שמשה קודם או שהטילה מ״ר ואינו עולה על הדעת כלל לומר דמתני׳ איירי דוקא בלא שמשה ולא הטילה מ״ר דכל כה״ג ה״ל לפרושי וא״צ ראיה לזה דפשיטא דמתני׳ איירי בכל גווני וא״כ אמאי תולה הא יש חשש דאורייתא דילמא הרגשת שמש הוה או מ״ר. אך לפמ״ש א״ש טובא דהא בלא דשמואל נמי פשיטא לן דכתמים דרבנן אף דבלא ארגשה הוה ס"ד דהוא מן התורה והיינו ע״כ משום דכיון דלא ארגשה רגלים לדבר דמעלמא אתי וא״כ י״ל דשמואל לא חייש רק דבלי שום הרגשה טהורה מן התורה מיהו בהרגשה כל דהו דדמי להרגשת עד ושמש נמי טמאה מן התורה דמ״מ הרגשה מיהא הוה וא״כ י״ל ודאי בנמצא על שלה וכמו כן בנמצא על עד או במ״ר דודאי מגופה אתא אין לטהר מטעמא דשמואל כיון דבא דם בפנים ואפילו אתא בהרגשה כל דהו נמי טמאה ולא תלינן דאתא בלי שום הרגשה דחזקה שבא בהרגשה ואף דלא הוה הרגשה דפתיחת המקור מ״מ כיון שיש דם לפנינו חזקה שבא עכ״פ בהרגשה כל דהו ותו לא שייך לטהרה מחמת שראתה בלי הרגשה ולומר דאתא בלי שום הרגשה לא תלינן כלל. משא״כ בכתמים דאין ודאי שבא מגופה אמרינן כיון דדרך שיבא הדם בהרגשה של פתיחת המקור שפיר תלינן טפי דמעלמא אתי ביש לה לתלות והרגשה דפתיחת המקור לא מיחלפא בשמש ומ״ר כלל כדפרישית. ובהכי ניחא לן ג״כ דברי מרן הב״י שפירש בסימן ק״צ שכתב גבי בדקה בעד גם גבי דם ונמצא על העד דלהכי בעגול טהור כיון שלא הרגישה רגלים לדבר דמעלמא אתי ע״ש והוא תמוה לכאורה דבפ׳ הרואה מוקמינן לה בדארגשה וכן ראיתי ג"כ בספר ס״ט בתשובת בנו שכתב שאביו הרגיש בזה. מיהו לפירוש השני שכתבתי לא קשיא די״ל כיון דלאו הרגשה ממש הוה אכן לפמ״ש א"ש טובא דעיקר הטעם שתולין בכתמים להקל אף בשמשה היינו משום דלא הרגישה פתיחת המקור וא״כ יפה כתב רבינו ב״י ג״כ כיון שלא הרגישה פתיחת המקור רגלים לדבר דמעלמא אתא וא״ש ולק״מ. מיהו לפמ״ש לעיל דגבי הרגשת עד ומ״ר ושמש בעינן דוקא שיבאו בשינוי והיינו שתרגיש צער מה כפשטא דש״ס א״כ אין לנו ראיה שנתלה בכתמים להקל בהרגישה הרגשת צער מן המשנה דסתמא נקט תולה בכל דבר די״ל דשפיר איירי אפילו הטילה מ״ר ושמשה והיינו שלא בהרגשת צער אבל בהיה לה הרגשה אפשר שאין תולין דע״ז אין ראיה מדנקט סתמא וקצת ראיה דבזה אין תולין מדפריך בסוף אשמואל ממתני׳ דהרואה כתם אע״פ שלא הרגישה ואמאי לא מוקי בארגשה. אלא ע״כ דקשיא סיפא דתנן תולה בכל דבר והיינו דוקא בלא הרגישה משא״כ בהרגישה אין לתלות דיש חששא דאורייתא וגם לא שייך כ״כ רגלים לדבר דמעלמא אתי כיון דהוי מיהת הרגשה ומתני׳ דתולה היינו דוקא בלא ארגשה מיהו יש לדמות דודאי התם ניחא ליה לאוקמא שפיר בארגשה כיון דלא נחית לבאר בפרטות ולא אתי לפלוגי בדינה הרגשה משא״כ אמתני׳ דמפלגא טובא בדיני כתמים אם איתא דבלא ארגשה טהורה הו״ל לפרושי וכן מורה פשט לשון הש״ס דקאמר טמאה אע״ג דלא הרגישה וכמו כן האי דעל בשרה דנחית לפלוגי טובא בדיני כתמים ה״ל לפרושי דאיירי בהרגישה דוקא ולהכי לא פריש בש״ס אי דארגשה כדמפרש אאינך. והנה מזה נלענ״ד להביא ראיה דדוקא באיכא הרגשה ממש הוא דטמאה מדאורייתא לשמואל אבל בשביל הרגשת מ״ר לחוד אינה טמאה מן התורה דאל״כ קשה מאי פריך מכתמים דטמאה אע״פ שלא הרגישה הא בריש נדה דף ג׳ דמפרש טעמא דשמאי משום דאשה מרגשת בעצמה והלל כסבורה הרגשת מ״ר הוא ופריך לימא תנן כתמים דלא כשמאי ומשני מודה שמאי בכתמים מ"ט כו׳ ומדפרכינן דתנן סתמא דלא כשמאי משמע דלהלל א"ש והיינו משום דגם בכתמים יש לטמאות בשביל הרגשת מ״ר ואמרינן ג"כ כסבורה הרגשת מ״ר הוא. וכיון דמוכח דס״ל להש״ס בפשיטות דבכתמים נמי יש לחוש שסבורה הרגשת מ״ר הוא וא"כ מאי קשיא אשמואל הא באיכא הרגשת מ״ר לשמואל נמי הרגשה מקריא אלא ודאי הרגשת מ״ר בלי שינוי לא הוה הרגשה לשמואל רק כשמי רגלים באים בשינוי והיינו שנזדעזעה גופה יש לתלות במ"ר שבאו בשינוי ולכן בלא שמואל ניחא ליה די"ל שפיר הרגשת מ״ר היה משא״כ לשמואל בעי הרגשה ממש ובזו לא משמע דתלינן כיון דאיירי בזמן מועט כמ״ש התוס׳ וכיון דבמ״ר בעינן שיבאו בצער ובלא״ה לא הוה הרגשה ודאי ה״ה בעד ושמש בעינן הרגשה ממש וכפשטא דש״ס בארגשה דוקא דומיא דהרגשה דמ״ר דהוא דוקא כדפרישית. איברא לפרש״י שפי׳ בכתמים הקושיא אלמפרע ועיין במהרש״א שביאר כוונתו דאלהבא לא קשה דאם אמרו ב״ש שלא להחמיר במע״ל דחששא דרבנן בעלמא הוא. מ״מ כאן י״ל דלא סמכינן אסברא דמרגשת ע״ש וא״כ א״ש דבלא דשמואל ודאי משמע לן דנהי דאיירי בזמן מועט שאין רגיל לשהות על בשרה מ״מ א״ש דהשתא טמאה אפילו בלי הרגשה ובטומאה דמע"ל שייך הרגשת מ״ר כמ״ש התוס׳ לעיל. משא״כ לשמואל כיון דהשתא לא שייך לטמאותה לחולין דהא לא ארגשה. וא״כ גם בקדשים אין לומר טומאת מע״ל דליכא שום טומאה להבא. ולא אמרו טומאת מע"ל בקדשים רק היכא דאיכא בחולין טומאה מכאן ולהבא וא"ש ולק״מ:
*מיהו* לפירוש התוס' שפירשו דהקושיא דגם להבא לא יטמאו כתמים לשמאי מוכח כמ״ש דבלאו דשמואל ניחא לן דכתמים טמאין די״ל דמגופה אתא והא דלא ארגשה היינו משום דכסבורה הרגשת מ״ר הוא. אע"ג דמתני' איירי בזמן מועט מ"מ שמא היה לה הרגשת מ״ר בלי שנוי גם בזמן מועט חיישינן. משא״כ לשמואל דבעי הרגשה ממש פריך שפיר. מיהו מ״מ זהו דחוק בכוונת התוס׳. ולכן י״ל דהא גופא קשיא לן לשמואל דבלא שמואל י"ל דלהכי כתמים טמאין דיש לחוש גם בזמן מועט להרגשת מ"ר אפי׳ אמרה שלא הרגישה י״ל ארגשה ולאו אדעתה מכל מקום לשמואל דס"ל בבדקה קרקע עולם טהורה ולא חייש דארגשה ולאו אדעתה א״כ פריך שפיר אמאי רואה כתם טמא ולפ״ז אין ראיה דבעינן דוקא הרגשה. והנה כפמ״ש לחלק בין הרגשות דביש הרגשת צער סגי לענין שטמאה התורה אפשר דלכ״ע בעינן הרגשת צער והרגשה שמכנסת העד בעומק הפרוזדור לא סגי בלי צער וא״כ בתשמיש אם לא הרגישה צער לכ"ע ליכא הרגשה דאורייתא יש לעשות שלום בין הפוסקים דהג"מ כתבו דאף לאחר תשמיש לא הוה הרגשה לטמאות מן התורה והרשב"א שכתב בבדיקה הרגשת עד היינו משום דס״ל בדיקה בעי שתכנס בעומק למקום ששמש דש ולא סגי בלא הרגשת צער כל דהו אבל בליכא שום הרגשה לא חיישינן כלל לדם שבא בהרגשה רק שלשון הרמב״ם בפ״ד קינחה עצמה עומד לנגדי וגם סתימת לשונו בהלכות שגגות ומ״מ דברי הרמב״ם צ״ע ואין להחליט מהם הן ולאו ורפיא בידי. עכ"פ עלה בידינו בבירור שאף שמצאה לאחר תשמיש או מ״ר אפ״ה מקילין בו אם יש במה לתלות דמסתמא נמי לא חיישינן להרגשת שמש דדרך להרגיש פתיחת המקור. וארווח לן בהא דברי המרדכי שכתב בפירוש ואם יש לה וסת הנאמר ברואה מחמת תשמיש שאם יש לה וסת קבוע תולין שהדם שרואה דם צדדין הוא מחמת מיעוך תשמיש. והקשה עליו ד״ז הגאון זצ״ל בכו״פ ממה ששנינו אע"פ שאמרו דיה שעתה משמשת בשני עדים. וקשה ל״ל עדים הא במצאה ג״כ טהור שלא בשעת וסתה ולפמ"ש ניחא דכבר כתבתי דבתה״ד מפרש הא דרואה מחמת תשמיש היינו שלא הרגישה שנפתח מקורה דבהרגישה שנפתח מקורה פשיטא דטמאה והנה דבריו צריכין ביאור מאי קאמר פשיטא דטמאה אטו מאן קאמר דטהורה וצ״ל דקשיא ליה הא דנקט אם יש לה מכה תולה במכתה ואם הרגישה שנפתח מקורה אמאי תולה במכה. וקשה הא שפיר י״ל דודאי מן המכה בא ומה שנדמה לה שנפתח מקורה היינו הרגשת שמש. אלא ודאי ס״ל דהרגשת שמש לא מיחלף בפתיחת המקור וכדפרישי׳ בשני מיני הרגשות. וא״כ י״ל הא דתלינן בצדדין היינו משום שדרך לראות בהרגשת פתיחת המקור וגם היא שלא בשעת וסתה והיא יש לה וסת קבוע לכן תלינן בצדדין וא"כ התם שפיר צריכה בדיקה לפני תשמיש היינו שמא תרגיש פתיחת המקור ובשתראה שלא בשעת וסתה מטמאה מע"ל ולכן צריכה לבדוק דמחמת תשמיש עלולה לראות כדאמרי' שמא מחמת חימוד ראתה מיהו בלא הרגישה פתיחת המקור לא חיישינן דאין דרך לראות כי אם בהרגשת פתיחת המקור (ואם נאמר שראתה בלי הרגשת פתיחת המקור הרי יש לנו לומר שראתה בלי הרגשה כלל ואינה טמאה מן התורה רק מדרבנן ושפיר תלינן בצדדין כיון דהוא שלא בשעת וסתה משא״כ לענין טהרות אפי׳ ראתה בלי הרגשה מטמאה עכ״פ טהרות דקיי"ל מקור מקומו טמא ולכן לא תלינן בצדדין מאחר שאפי' בא מן המקור שלא בהרגשה טמאה עכ״פ טומאת ערב) מיהו באשה שוסתה לראו׳ בלי הרגשת פתיחת המקור רק בהרגשה בעלמא ודאי לא תלינן בצדדין משום הא דשלא בשעת וסתה לחוד. והמרדכי מיירי דוקא שיש לה וסת קבוע לראות בהרגשת פתיחת המקור. אבל אשה שוסתה לראות בלי הרגשת פתיחת המקור שפיר י״ל אף שלא בשעת וסתה אינה טהורה בראתה בשעת תשמיש ואשה כזו ודאי צריכה בדיקה לאחר תשמיש ואגבי נשים אלו שדרכם לראות בלי הרגשת פתיחת המקור תקנו כן בכל נשים שמא תרגיש פתיחת המקור. והבדיק׳ הוא לתועלת. שאם תראה אח״כ שלא בשעת וסתה יהי' כפקידה מה שבדקה לאחר תשמיש שאם תוסיף לראות בלי שעת וסתה מטמאה מעת לעת דהרי אתרע חזקה דאורח בזמנו בא ולכן תקנו בה בדיקה וא״ש. ומיושב נמי מה שהקשו עליו מנמצא על שלה דבס״ד איירי שלא בשעת וסתה. ולמ״ש א״ש די"ל באין דרכה לראות ע״י פתיחת המקור דוקא. מיהו אכתי קשה אשה כזו לא תתלה בכתמים לאחר ששמשה עיין מ״ש לעיל. ולכן י״ל על דברי המרדכי בע״א. ובזה נתישבו לי דברי התוספות בשבועות דף י״ח שהקשו אמאי דמוקי התם שלא בשעת וסתה ואפרישה ופריך והא נמצא קתני והקשו התוספות טפי ה"ל לאקשויי לאח"ז אמאי פטרינן כיון דאמרה לו נטמאתי. והקשה ד״ז הגאון הא י"ל דלא קאמרה בהדיא נטמאתי רק שהרגישה ע״ש. ולפמ״ש א״ש דבלא״ה קשה לדברי הסמ"ק והר"ן שנתנו טעם דלכך מותרת לבעל שני ברואה מחמת תשמיש היינו משום ס״ס שמא מצדדין ואת״ל מן המקור שמא אין אצבעות שוות. וקשה א"כ אמאי בנמצא על שלה אותיום חייבין קרבן הא י״ל דמצדדין קאתי. בשלמא לדעת המרדכי דס״ל באשה שיש לה וסת תלינן בצדדין לא קשיא מהא דמוקי התם שלא בשעת וסתה די״ל דאיירי באשה שאין לה וסת או עונה בינונית וכמ״ש בכו״פ. אבל הר״ן וסמ"ג וסמ״ק דלא מפלגי כלל בהא לענין רואה מחמת תשמיש א"כ קשה טובא איך מוקמינן שלא בשעת וסתה. בשלמא הא דמוקמינן סמוך לוסתה לא קשיא שנתלה בצדדין די״ל דע״כ לא תלינן בצדדין אלא היכא דליכא רגלים לדבר ואפילו באשה שאין לה וסת לא מקרי רגלים לדבר שהרי אין אסורה לשמש. משא״כ סמוך לוסתה דחזקה דאורח בזמנו בא לא תלינן בצדדין. ומה שלא חילקו בין רואה דם מחמת תשמיש בין סמוך לוסתה היינו משום דבסמוך לוסתה בלא״ה לא נעשית מוחזקת לראות מחמת תשמיש. אבל הא דמוקמינן שלא בשעת וסתה ודאי קשה טובא אמאי חייב חטאת שמא דם צדדין. אלא נראה דלמאן דמוקי שלא בשעת וסתה איירי בארגשה פתיחת המקור והא דתלינן בדם צדדין היינו בלא ארגשה פתיחת המקור וכמ״ש בשם תה״ד וכיון דלא ארגשה פתיחת המקור יש רגלים לתלות בדם צדדין. משא״כ התם איירי שהרגישה שנפתח מקורה ובזו שוב ליכא למיתלי בדם צדדין. ובזה מיושבים ג״כ דברי מרדכי וא״צ לדברי הכו״פ וא״כ גם התוס׳ יפה הקשו דא״כ לאח״ז אמאי פטורין כיון דע״כ איירי בהרגשת פתיחת המקור ובהרגשת סתימת המקור ליכא למיתלי בשמש. וא״כ גם לאח״ז יהיה חייבין קרבן. וכקושית הש"ס פרק הרואה ואף דמשני הרגשת שמש היינו הרגשה שאינה פתיחת המקור וכדפרישית ודו"ק. איברא דקשה לכאורה ממ״ש התוס׳ נדה דף י״ו בד״ה ומר סבר גבי רואה דם מחמת מכה דאיירי דוקא במרגשת שדם זה מן המכה ואפ״ה אם זמן וסתה הוא אי וסתות דאורייתא חיישינן דאם לא כן טמאה לכ״ע דאטו לא תטמא לעולם והרי מקודם היה לה וסת. וגם במרדכי ורמ״א סימן קפ"ז כ״כ שבשעת וסתה אין תולין במכתה. ולמאי דפרישית הא י״ל שפיר שלעולם לא תטמא כ"ז שלא תרגיש פתיחת המקור. וכשתרגיש פתיחת המקור ודאי תהא טמאה דהא זהו עיקר דרך הראיה כמ״ש. אך נ״ל דודאי במכה שבמקור אין להבחין כיון שבאמת הדם בא מן המקור אין להבחין בין פתיחת המקור. ולכן יש לחוש שלא תטמא לעולם. ובזה ניחא לי הא דתניא בברייתא דף ס"ו גבי רואה מחמת תשמיש דאם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה ובסוף תני בברייתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא. הנה ברישא לא נקט שממנה דם יוצא ובמכה במקור בעינן שממנה דם יוצא ולמאי דפרישית א"ש טובא דודאי ברישא כיון שיש רגלים לדבר שראתה בלי הרגשה יש לספק בדם צדדין כמ״ש רמ״א ואין הדם בא מן המקור כלל כיון דאפי' לא היה לה מכה היה ג״כ רגלים לדבר כיון דלא הרגישה פתיחת המקור והיכא דאיכא נמי מכה באמת שפיר תלינן להקל שיש לנו לתלות במכה משנאמר ראתה בלי הרגשה רק ע״י הרגשת שמש דדרך להרגיש ממש שלא כהרגשת שמש וכמו שהוכחתי ממה דמקילין בכתמים אף בשמשה. ובהכי ניחא מה שתמה הש״ך על רמ״א מאי ס״ס הוא דמה לי מצדדין מה לי ממכה שבמקור. וראיתי לכמה אחרונים שתפסו על הש״ך דכיון דקי״ל מקור מקומו טמא שפיר הוה הפרש בין הספיקות דאילו בא ממקור טמא עכ"פ טומאת ערב ושפיר הוה הפרש בין הספיקות ולא מקרי שם א' ויצא להם לפ״ז במכה שבצדדין אין שייך ס״ס דבין כך ובין כך הדם טהור והוה שם א'. ואני בעניותי לא נראה לי סברא זו כלל שטומאת המקור יסבב הטהרה באשה וכי דין ס״ס הוא מכלל החוקים שנאמר ששמא גרים במה שיש על דם המקור שם טומאה זהו יגרום הטהרה. ולמ״ד מקור מקומו טהור תהיה האשה טמאה כלפי לייא. ועיקר טעמא דס״ס שיהיה ראוי לתלות בשני צדדין להתיר ואפילו בחד ספיקא אם איכא למיתלי להתירא טפי תלינן כמבואר בי״ד ובפר״ח סימן ך״ט עמ״ש בחדושי לי"ד סימן נון וטעמו של רמ״א נמי הוא כיון דאפילו לא היה לה מכה היה עכ"פ ספק שמא מצדדין הוא והיינו כדפרישית. כיון שאינה מרגשת פתיחת המקור רגלים יותר לתלות בצדדין רק לפי שאין דרך צדדין להוציא דם יותר יש לתלות במקור ובהצטרף עוד שיש לתלות במכה מוכחא מילתא להתירא טפי. ומה שהקשו משם אונס חד כבר ביארתי במקום אחר דלא אמרינן כן רק כשהספיקות סותרות זא״ז. ולפמ"ש כ״ש במכה שאינה במקור מאחר שאפילו באשה שאין לה מכה הוה ספק השקול מטעם רגלים לדבר שאינה מרגשת. וכשיש היתר נוסף שיש לתלות במכה ה״ל רובא להתירא. וזהו דוקא במכה שאינה במקור. משא"כ במכה שבמקור ויודעת שבא מן המקור צריכה לדעת שמכתה מוציאה דם. מיהו באין ידוע לה שבא מן המקור בכל גווני תולה להקל י ולהכי נקט ברישא סתמא באותו מקום הן במקור הן שלא במקור דאפילו במקור יש ס"ס כמ״ש רמ״א כיון שאין יודעת שהדם בא מן המקור יש לצרף שמא מצדדין אתא. וסימנין לזה הוא לשון הברייתא שאמרה ואם יש לה מכה תולה במכתה. ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. והנה עין כל רואה ישתומם על המראה מדוע הפרידה הברייתא בין הדבקים שמאחר שדין אם יש לה וסת אין לו ענין לאם יש לה מכה למה תני האם יש לה וסת בין אם יש לה מכה ובין אם דם מכתה משונה. ואם בא לשנות התליות בהדדי היה לו להקדים ולשנות ואם יש לה וסת ואח״כ אם יש לה מכה ואם דם מכתה כו׳ ולמה עשה פירוד בין הדבקים. אכן למאי דפרישית א״ש טובא דכבר כתבתי הא דתולין במכה היינו משום דבלא״ה יש ספק שמא מצדדין הוא וכמ״ש סה״ת וסמ״ג וא״כ אפילו ימי נדות א״צ להמתין ומטהרין הדם לגמרי ומותרת לבעלה מטעם די"ל דם צדדין או דם מכה הוא והטעם דאף בלי מכה מידי ספיקא לא נפיק שמא דם צדדין הוא. וכבר הוכחתי דבסמוך לוסתה לא תלינן בדם צדדין דאז עלולה לראות. וא״כ כיון דאזיל ליה הספק שמא דם צדדין הוא. ממילא לא תלינן להקל במכה שאין ידועה אם מוציאה דם. ואם כן ביש לה וסת
Markdown is supported
0% or
You are about to add 0 people to the discussion. Proceed with caution.
Finish editing this message first!
Please register or to comment